בין רכסי ההרים השונים בעוצמה שלא מאפשרת מערך כבישים שנחשבה כמחוז של אסאם, היא מדינה הררית, משופעת מים ונהרות, ומחורצת בנקיקים ווואדיות אדירים הזורמים דרומה לים.
הוואדיות מפנוח במדינה, וגורמת לכל הדרכים הראשיות להיות תלויות מעל פני תהום.
מיזוראם שקיבלה מעמד של מדינה עצמאית בהודו רק ב-1987 נחשבה כמחוז של אסאם, היא מדינה הררית, משופעת מים ונהרות, מחורצת בנקיקים וואדיות אדירים הזורמים דרומה לים.
הוואדיות בתוך במדינה גורמים לכל הדרכים הראשיות להיות תלויות מעל פני תהום. המדינה ממוקמת בקצהו הדרומי של הצפון-מזרח, גובלת בבנגלדש ומיאנמר השוכנות לאורך 722 קילומטרים של גבול בעל חשיבות לאומית. שכנותיה ההודיות מצפון הן מאניפור, טריפורה ואסאם.
המדינה מורכבת ממספר קבוצות אתניות שונות, אשר שייכות כולן יחדיו לשבט המיזו. שבט המיזו מונה כמיליון איש הפרוסים לאורך המדינה הקטנה בהודו שגודלה כגודל מדינת ישראל.
המיסיונרים האירופאים הצליחו בה מעבר למשוער וכיום מיזוראם עומדת על כ-87% של נוצרים באוכלוסייה שמעניקים לה את תואר המדינה הנוצרית ביותר בהודו.
מיזוראם היא אחת המדינות העניות בהודו, אך המיזוראמים הם אנשים חייכנים ואופטימיים. מיזוראם היא כנראה המדינה היחידה בהודו שבה לשמוע צפירת רכב זה דבר נדיר.
התרבות במדינה היא מאוד מערבית ביחס להודו, ומקומיים רבים מסתובבים עם גופיות של שחקי NBA ושומעים מוזיקה מערבית. במפתיע, על אך העוני, שיעור ידע הקרוא-וכתוב שלהם עומד על 91%.
הסיבה המרכזית שמושכת מעט ישראלים בכל זאת להגיע אליה היא המפגש עם קהילת שבי ציון' בבירה אייזול ובכפרים שסביבה.
המפגש עם הקהילה, שנמצאת בתהליכי גיור מתקדימים ומנהלת אורח חיים יהודי בלב ליבה של המדינה, הוא מפגש מרגש ומטלטל שמושך ישראלים להגיע למרות הקושי והמרחק. הקהילה מתרגשת ומאמצת כל ישראלי שמגיע, גם בתנאי העוני הקשה שהיא נמצאת בו. בני המנשה צמאים לידע ממדינת ישראל, שאליה שלחו כבר כ-3,000 בני קהילה לאורך השנים.
דעת הרוב כיום, מדברת על כך שבני מנשה הם קבוצה אזוטרית קטנה המונה רק כמה אלפים בודדים ועל כן נוטים לזלזל בה ולא להבין את משמעותה ההיסטורית.
למעשה, לא רק הקהילה הקטנה הזו הרוצה לשוב לחיק היהדות היא מצאצאי מנשה, אלא מדינת מיזוראם כולה. בני שבט המיזו כולו, המונה כמיליון איש, מאמינים כי הם נצר לאב קדמון מנשה, אותו הם מכנים מנסיא. קהילת שבי ציון' הקטנה שאנו מכירים, מונה רק את בני השבט שרוצים לשוב אל היהדות. בשורה התחתונה, מדינת מיזוראם כולה היא צאצאית לעם היהודי!
הסיפור כולו מתחיל אי שם לפני 2700 שנה בארץ ישראל הרחוקה, שאז הייתה מפולגת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה הדרומית וממלכת ישראל הצפונית שהייתה מורכבת מעשרת השבטים.
בשנת 722 לפנהס עוד בתקופת בית המקדש הראשון, כבשה ממלכת אשור האדירה את ממלכת ישראל הצפונית והגלתה את אותם עשר שבטים לחלקים נידחים באשור אשר מיוחסים לאפגניסטן של היום. לאחר תקופת עבדות ממושכת באשור, נדדו אותם שבטים ושבט מנשה בראשם במשך מאות שנים, עברו דרך טיבט והגיעו לבסוף עד קאיפנג שבסין.
בני המיזו מספרים שבמאה ה-3 לספירה הם שבו לעבדות, הפעם תחת הקיסר הסיני האכזר שהשתמש בהם לבנות חלקים מהחומה הסינית המפורסמת. עד היום בשירי עם רבים של בני השבט מוזכר המשפט הכלב שלקח לנו את הספר הקדוש', שמדבר כנראה על הקיסר הסיני שלקח לבני המנשה את ספר התורה האחרון שהם נשאו עמם מארץ ישראל.
הסיפור ממשיך כשהשבטים ברחו והמשיכו לנדוד, מסין לפאתי ההימלאייה שבצפון-מזרח הודו של היום, ומשם לבורמה שם הם קיבלו את שמם שמלווה אותם עד היום, שבט לו-שיי, שמשמעותו בבורמזית איך לא- עשרת השבטים.
מבורמה הם התגלגלו עם הזמן לאזור שבו הם נמצאים היום, בקצהו הדרומי של הצפון-מזרח, ומצאו את הדבר שהם כמהו לו כל השנים, שקט ושלווה לשמור על מסורת אבותיהם.
חשוב לזכור שבזמן זה האזור לא היה חלק מהודו, ולמעשה היה אזור נידח של הרים וגונגלים. כאן הם קיבלו את שמם השני, מיזו, שממנו נגזר שם המדינה מיזוראם שמשמעותו 'ארצם של בני הגבעות'.
המיזוראמים המשיכו לשמור על מסורות שבטיות-יהודיות מתקופת בית ראשון במשך אלפי השנים שעברו עד בוא המיסיונרים בסוף המאה ה-19. הם חגגו את שלושת הרגלים, הקריבו קורבן בפסח וחגגו את חגי הקציר והאסיף. בכל קהילה היה כהן, בדרך כלל בשם אהרן שניהל את ענייני הדת בכפר, בעיקר קרבנות וחי ממעשרות שהקהילה העניקה לו.
הם שמרו על נידה וטהרה ברמה מסוימת ועל יום השבת כיום מנוחה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לדרך שבה השתמרו המסורות היהודית אך בצורה מעט שונה היא ברית המילה. לאורך הנדודים הרבים הקשו השלטונות השונים על מצוות ברית המילה, בני המיזו החלו לקיים מילת אוזן' שבה ביום השמיני להיוולדו של הרך, רצעו את אוזנו בעגיל והעניקו לו את שמו.
הקשר של בני מנשה עם שאר עם ישראל למעשה חודש עם קום המדינה לאחר 2,600 שנות נתק, בעקבות חלום נבואי של אחד מבני הקהילה המיזוראמית.
כיום למרות היותה של אייזול הבירה מלאה ברחובות עם שמות יהודיים כמו כיכר ישראל' או 'רחוב ציון' רק אחוז זעום מאוכלוסיית מיזוראם רוצה לשוב לחיק היהדות ואלה הם קהילת 'שבי ישראל'. אך למרות זאת מדהים לדעת שאי שם בקצה השני של העולם, שוכנת לה מדינה שלמה שהיא כולה קרובת משפחה רחוקה שלנו, הישראלים.
מעבר לחוויה של חגיגת פסטיבלים מקומיים בהודו, מיזוראם מציעה לנו חוויה מעט שונה והיא חגיגת החגים שלנו ביחד עם קהילה עוטפת ואוהבת. מנהג של מטיילים ישראלים בצפון-מזרחיות להגיע למיזוראם לקראת חג הפסח על מנת לערוך סדר עם שבי ישראל' ולבקש ולהתרגש בסוף ההגדה כשכולם יחדיו אומרים- 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.
אם אתם מעוניינים להגיע לבקר את הקהילה, נסו לכוון את עצמכם לאחד החגים היהודים הנחגגים מסביב לשנה, ואם אין חג באופק, לפחות ליום השבת אז כל בני הקהילה מתכנסים יחדיו למנוחת שבת יחדיו.
סיבה מרכזית לעבור את הקשיים ולעשות את הדרך למיזוראם הוא המפגש עם הקהילה, המפגש איתם הוא מיוחד ומשמעותי, ניתן להישאר בקהילה ולשהות מספר ימים.
בכל ימות השבוע יהיה מי שיוכל לקבל את פניכם בקהילת בני המנשה, אך אם ברצונכם לפגוש ולחוות את הקהילה כולה, נסו להגיע ביום חג או שבת, בהם הקהילה כולה מתכנסת ומתארחת אצל המשפחות שגרות באזור בית הכנסת.
צפון-מזרח כולו מתאפיין בחוסר שקט פוליטי ומבעבע בדרישה לעצמאות כבר מקום המדינה. עם זאת, כבר זמן רב שצבא הודו מחזיק באזור ביד רמה ולא התחוללו מהומות רציניות שנים רבות.
תושבי מיזוראם הם לרוב אנשים רגועים ואדיבים, אך גבול בינלאומי הוא תמיד הזמנה לצרות וכנופיות שמעבירות נשק וסמים, כדאי לנקוט באמצעי זהירות אם אתם בקרבת הגבול.
אזורי השפלה של צפון-מזרח נחשבים לאחד הנגועים ביותר במלריה בכל הודו, כמובן שבמיזוראם הגבוהה החשש יורד משמעותית.
כשמגיעים בחודשי החורף הסיכון אפסי מכיוון שהיתושים שמעברים את המחלה לא פעילים ובחודשי הקיץ רצוי להסתובב עם מלרון לעת הצורך.
תופעה אקולוגית יחידה במינה המאפיינת בעיקר את מיזוראם וקצת את מאניפור. התופעה נקראת מאוטאום והיא מתרחשת במחזוריות כל 48 שנה.
בשנה שלפני המאוטאום, פורח סוג הבמבוק המיוחד של מדינות אלו ומספק פירות בצורה יוצאת דופן ובשנה שלאחר מכן- מת. למעשה השם מאוטאום במיזו משמעותו מוות הבמבוק'.
אוכלוסיית העכברושים שגדלה ללא פרופורציות מחסלת את כל גידולי המדינה וגורמת למחסור חמור באוכל.
במדינה שמנותקת גאוגרפית וכלכלית מהודו ש-54% מתושביה חקלאים המשמעויות הרסניות. למעשה לאורך מאות שנה יודעים המיזוראמים לחזות רעב כבד שייפול על מדינתם פעם ב-48 שנים. אך אל לכם לחשוש, הפעם הקודמת שהמאוטאום התרחש הייתה ב-2007, כולנו תקווה שעד הפעם הבאה ב-2055 ממשלת הודו כבר תדע לתת לכך את הפתרונות הנצרכים.
