מאניפור היא אמנם המדינה הכי פחות יציבה ביטחונית מבין שבעת האחיות, אך אם מתנהלים בה נכון אפשר ליהנות ממגוון חוויות, בין אם בביקור את האתרים המרשימים של המדינה,
במפגש עם קהילות בני המנשה הפזורות בה או במעבר אל עבר שלב חדש לחלוטין של הטיול בבורמה.
במהלך אלפי השנים האחרונות, ממלכות מקומיות רבות שלטו ברחבי דרום-מזרח אסיה, בימנו -בורמה, תאילנד, ויאטנם ועוד. הקשר ביניהם לרוב היה רופף, עקב שרשרת ההרים שמסמנת גבול ברור בין צפון-מזרח הודו לבורמה.
לאורך 2,500 השנה האחרונות המעבר היבשתי בין שתי האימפריות האלו היה אפשרי אם כי לא פשוט רק דרך ממלכה קטנה אחת – מאניפור. זה בעצם הסיפור המרכזי של המדינה הקטנה הזו, המפגש בין התרבויות, הדתות, האמונות השונות המגיעות משתי קצוות אסיה.
למאניפור צורה גאוגרפית מיוחדת במינה, מרכז המדינה הוא עמק אימפל השטוח והגדול, שגם מאכלס את מרבית האוכלוסייה. העמק מוקף גבעות משלושה כיוונים ופתוח למעבר נוח רק בקצהו הצפוני לכיוון מדינת נאגלנד השכנה
שכנותיה ההודיות הנוספות של מאניפור הן מיזוראם מדרום ואסאם ממערב, כאשר בורמה גובלת איתה במזרח.
הגבעות הסוגרות כמעט לגמרי את עמק אימפל הקסום, אפשר לממלכה לחיות בשלום יחסי עם שכנותיה, עקב הקושי לחצות גבעות אלו. אך כיום, הן מקשות על הגישה אליה, שכמעט אינה אפשרית ממיזוראם ומאוד לא נוחה מאסאם.
שבט המיטאי הינו השבט הגדול במדינה. הוא השבט שההיסטוריה המאניפורית מיוחסת אליו, שפתה הרשמית של המדינה היא שפתו של השבט ונקראת מיטאי או מאניפורית.
רובם של בני השבט חיים בעמק כאשר מיעוט קטן מתגורר בהרים אשר שייכים לשאר השבטים במדינה. שני השבטים המרכזיים האחרים הם שבט הנאגה השוכן בעיקר בגבעות הצפון, ושבט הקוקי-צין-מיזו השוכן בעיקר בגבעות הדרום וקהילות קטנות שבו מגדירות את עצמן כבני-מנשה. בנוסף ישנו מיעוט אסלאמי קטן במדינה.
בעבר, המדינה הייתה גן-עדן שליו של תרבויות שונות שחיות יחדיו בהרמוניה. אולם בעשרות השנים האחרונות המדינה משוסעת מבפנים וכלפי חוץ.
מחתרות רבות פועלות בה, לרוב כנגד הכיבוש ההודי בדרישה לעצמאות, אך לפעמים גם אחת כנגד השנייה, מכיוון שבני הנאגה רוצים לספח את שטחם למדינת נאגלנד השכנה מצפון, שמורכבת משאר בני שבטם. באופן יחסית קבוע מתקיימות באזורים שונים במדינה שביתות שמוכרזות מראש על ידי המחתרות ובהן אסור לנסוע בכבישים ממקום למקום.
הדרך למדינה רצופה בעמדות בידוק של צבא הודו שמנסה לשמור על הסדר במדינה.
אימפל- עיר הבירה במדינה וגם עיר הגדולה ביותר בה. אימפל מרכזת בתוכה לא מעט דברים לראות-
מצודת קנגלה- נמצאת במרכז העיר והיוותה בעברה את בירת הממלכה במשך מאות שנים.
בית הקבורות- מקום מטופח לזכר הרוגי מלחמת העולם השנייה, שעומד בדממתו כבר עשרות שנים ומזכיר את הקרבות האדירים שניהלו היפנים כנגד הכוחות ההודים והבריטים.
אגם לוקטאק- נמצא במרחק כ-40 קמ מאימפל וידוע בזכות היותו מקווה המים הגדול ביותר בצפון-מזרח ובזכות האיים הצפים היפים שבו.
קהילת בני מנשה- קהילות אלו הם סיבה נוספת שמושכת ישראלים למדינה, הקהילה העיקרית נמצאת בעיירה צ'ורצ'אנדפור בדרום עמק אימפל, לא רחוק מאגם לוקטאק.
בשנה האחרונה נפתח לראשונה בתולדות הודו מעבר גבול לתיירים בין הודו לבורמה. המעבר מאפשר סוף-סוף גישה יבשתית בין שני אזורי הטיול המדהימים האלה. בזכותו אפשר לעבור בהמשך למדינות כמו תאילנד, ויאטנם, קמבודיה, ולאוס מבלי לעלות על מטוס.
האישור למעבר אמנם עולה כסף ומצריך עבודה ביורוקרטית שעליה מורחב בעמוד תחבורה, אך זאת חווית טיול מדהימה שמאפשרת להרגיש את המעבר ההדרגתי בין התרבויות והמדינות האלו, במקום לקחת טיסה ולפתע לנחות' אל תוך תרבות שונה לחלוטין.
לאורך ההיסטוריה בני המיטאי ניהלו אורח חיים שמושפע עמוקות מהשאמניזם בדרום-מזרח אסיה, וזו גם הייתה הדת השלטת במדינה.
המצב השתנה במאה ה-18 כאשר מלך מאניפור של אותה תקופה גאריב ניוואס התרשם מההינדואיזם הוישנואיסטי, זרם של ההינדואיזם ששם במרכזו את הפולחן לאל וישנו, שהגיע לאזור דרך אסאם והפך אותה לדת הרשמית של ממלכתו.
במשך כמה מאות שנים ההינדואיזם הייתה הדת הרווחת במדינה, עד בואם של המיסיונרים לאחר מלחמת אנגלו-בורמה ב-1826 ששחררה את האזור מהכיבוש הבורמזי.
הצלחתה של הנצרות בתחילה הייתה בעיקר בהרים, אולם כיום מספר הנוצרים במדינה כמעט והשתווה למספר המאמינים בהינדואיזם, אם קצב הפיתוח של הנצרות ימשיך ויגיע גם לעמק אימפל, מאניפור תיכנס לרשימה המצומצמת של מדינות בעלות רוב נוצרי בהודו.
במהלך כל שנות השלטון הבריטי תושבי מאניפור מעולם לא חיו בשלווה עם השליטים. הבריטים אומנם נתנו לבני המלוכה המקומית להמשיך להעמיד פנים, אך הם אלו שקבעו את סדר היום מאחורי הקלעים. פעמים רבות ניסו בני המיטאי למרוד, כשלאחר כל תבוסה הבריטים מחמירים את יחסם אליהם.
שתי מרידות משמעותיות התרחשו על ידי נשות מאניפור, שמאז ומעולם היו חלק משמעותי מהנהגת המדינה, במה שכונה מאוחר יותר כמלחמות הנשים' הראשונה והשנייה.
עם עליית השלטון ההודי ולאחר גירוש הבריטים, סופחה מאניפור בהסכמתה לשטחה של מדינת אסאם, בעקבות כסף רב שהוצע למלך מאניפור בתמורה.
המאניפורים המשיכו במסורת ההתנגדות לשלטון והדרישה לעצמאות שאפיינה אותם מלפני הגעת ההודים ולא נעלמה גם לאחר שהופרדו מאסאם והוכרו כמדינה עצמאית ב-1972.
לאורך עשרות שנות השלטון ההודי הייתה המדינה מסוכסכת מבפנים והחוצה, אולם בשנים האחרונות המצב נרגע יחסית וחלקים גדולים מהמחתרות חתמו על הסכמים אחת מול השנייה ומול ממשלת הודו.
הטאלי המאניפורי עשיר בטעמים וחריף מאוד, פעמים רבות הוא מוגש על עלה בננה גדול, כשבמרכז מנת האורז ומסביב מנות רבות העשויות מירקות מבושלים ומאודים ומתבשילי דגים למיניהם.
המנהג המקומי קובע שאת המנות שמסביב לאורז יש לאכול כנגד כיוון השעון.
פסטיבל האביב הוא הפסטיבל הגדול והמשמח ביותר במדינה.
הוא נחגג באופן מסורתי בליל הירח המלא של חודש למדא המאניפורי ונמשך עוד חמישה ימים. הפסטיבל משלב אמונות מקומיות מסורתיות ואמונות הינדיות, ונחשב כאחיו הקטן של פסטיבל ההולי המפורסם בהודו.
בימיו הראשונים של הפסטיבל מדליקים מדורות, והילדים מסתובבים ומבקשים תרומות למען החגיגה. לקראת סופו הרחובות הופכים לזירת קרב של מלחמות מים וצבע, המתנהלות בחברות ובשמחה.
פסטיבל זה הנחגג על ידי בני המיטאי, נערך לרוב בתחילת נובמבר.
מקדש את הקשר של הנשים הנשואות למשפחותיהם הקודמות. כידוע, ברוב מדינות המזרח לאחר החתונה האישה יוצאת מביתה ועוברת לבית משפחתו של הגבר.
במהלך הנינגול צאקובה הנשים חוזרות לביקור בבית אבותם ביחד עם ילדיהן, בדומה לפסטיבלים רבים הנחגגים במדינות דרום-מזרח אסיה. משמעות השם הוא 'הזמנה לארוחה'. מעבר לארוחה, נהוג גם להרעיף על הנשים מתנות.
האגם נחשב אחד משבעת פלאי הודו' והוא מקום יפיפה ורגוע.
התופעה הייחודית של האיים הצפים שבו יוצרים פסיפס מרהיב של ירוק בתוך כחול, הופכות את השייט בו לאחד מהתענוגות הגדולים שמאניפור יכולה להציע.
בעיר דברים רבים לראות, כשהדגש הוא על מצודת קנגלה המפורסמת, מלבדה כדאי לקפוץ לבית הקברות לזכר הרוגי מלהע השנייה, ולאימא מרקט, השוק היחידי בעולם המנוהל כולו על ידי נשים.
לבסוף, ביקור אצל בני המנשה יכול להיות חוויה מדהימה, אם כי הם פחות רגילים לאירוח מקרוביהם במיזוראם, כנראה בגלל שמטיילים רבים נמנעו בעבר מלהגיע למאניפור.
כאן חשוב להדגיש שאזור הצפון-מזרח כולו מתאפיין בחוסר שקט פוליטי ומבעבע בדרישה לעצמאות כבר מקום המדינה. עם זאת, כבר זמן רב שצבא הודו מחזיק באזור ביד רמה ולא התחוללו מהומות רציניות שנים רבות.
מאניפור הינה המדינה הכי פחות יציבה מבין שבעת האחיות ועד היום המחתרות שבה מעוררות מהומות וסוחפות אחריהן אלפים להפגנות ענק וחסימות דרכים. למרות זאת, כדאי להדגיש שהחסימות וההפגנות מפורסמות מראש וכל מאניפורי ידע להזהיר עליהן ולתת לכם את ההזדמנות להימנע מהן.
אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר לטיול במזרח נפתחה ממש לאחרונה כאן במאניפור. בעשרות השנים האחרונות של התרמילאות במזרח, לא הייתה שום אפשרות למעבר יבשתי בין אזור הודו-נפאל לבין אזור תאילנד-בורמה והמדינות השכנות.
למעשה לשם המעבר ביניהם היה צורך לעלות על טיסה, דבר שגם יכול לפגוע בחוויית הטיול הרציף למטיילים שאוהבים לעבור גבולות יבשתיים וגם עולה לא מעט כסף. היום המעבר אפשרי, אם כי הוא מצריך קצת בירוקרטיה ומאמץ.
המעבר עצמו מתבצע בין העיירה מורה ההודית לעיירה טאמו הבורמזית. מורה מרוחקת כ3-4 שעות נסיעה מאימפל ומחירה 300 רופי ברכב משותף.
כדאי להגיע לישון בעיירה לילה לפני החצייה בשביל לא לקחת סיכון במדינה כמו מאניפור, שבעקבות איזו חסימת כביש תפספסו את תאריך החצייה שלכם.
אימפל- מומלץ להגיע קודם כל לעיר זו, להעביר בה יום-יומיים של התאוששות מהנסיעה וביקור באתרים השונים שהיא מציעה.
אגם לוקטאק- מאימפל כדאי לנסוע לאגם המפורסם.
קהילת בני המנשה בצורצאנדפור- מהאגם להמשיך לקהילת בני המנשה.אין מה לתכנן יותר משבוע במדינה, ולאחר זמן זה אפשר להמשיך הלאה. לבורמה או ליעדים הבאים שלכם בצפון-מזרח הודו.
