יעלה בקרוב
מכיוון שהודו ענקית, בכל אזור ישנו מזג האוויר שונה בצורה די קיצונית. חשוב להבין את חלוקת האזורים של הודו ואת האקלים בכל אזור בהתאם לעונה כדי לתכנן טיול מוצלח. לטייל במזג אוויר קפוא, או להפך, במזג אוויר חם בטרוף ולח בהרבה ממה שיש לנו בארץ יכול לפעמים להיות חוויה מיוחדת אך ברוב המקרים זו חוויה לא פשוטה פיזית ולעיתים אפילו מסוכנת.
• איזורים לטיול:
• דרום ומרכז הודו – מתאים לטיול מאוקטובר עד אפריל. בחודש אפריל מאוד חם ולח ולא מומלץ לשהייה.
• צפון הודו – מתאים לטיול מאפריל עד נובמבר.
מאפריל עד נובמבר חם מאוד בכל רחבי הודו ולכן כולם מגיעים לצפון ששם יותר נעים וקריר וניתן לטייל. כמובן שככל שתעלו יותר גבוה כך יהיה יותר קריר.
• הצפון של הצפון בהודו – יולי עד ספטמבר [גאמו וקשמיר, לה דק, ספיטי וקינור, עמק פרוואטי, וכדומה].
העונה הקרירה נחשבת לנוחה ביותר לטיול במרכז ודרום הודו. תקופה זו נחשבת 'לחורף' בהודו אך אל חשש, לאלו שמטיילים במרכז ודרום הודו זוהי העונה ומזג האוויר מושלם!
הודו נחשבת למדינה חמה ביותר ולכן התקופה הקרה היא הזמן להגיע לדרום ומרכז הודו. בשאר החודשים האחרים [אפריל עד אוקטובר] מאוד חם ולח בהודו ברמה שאפילו קשה לשבת בחוץ על ערסל בלי לסבול מהחום.
לגבי טיול בצפון בעונה הקרירה – תבינו משהו, נובמבר עד מרץ זו תקופת החורף, בצפון מרגישים את הגשם והקור בעיקר בלילות ולכן בנובמבר אפשר עוד לשהות באזור הצפון אך החל מחודש דצמבר מומלץ כבר לשהות במרכז ודרום הודו.
אלו חודשים מאוד [מאוד!] חמים בהם לא יורד גשם בכלל. ברוב הודו מזג האוויר מגיע לחום בלתי נסבל. בתקופה זו אפשר לטייל בצורה נעימה רק בהרי ההימלאיה בצפון, כלומר בצפון של צפון הודו.
אפשר להתחיל באפריל באזור רישיקש ובמאי כדי כבר להיות למעלה באזור הימאצל פראדש.
בשום מקום לא 100% נוח בגלל הגשמים העזים, החום והלחות הגבוהה, אבל בהרים [בצפון הודו] יותר נסבל מבחינת חום ותנאים כלליים, ושם נמצאים רוב המטיילים.
בחודשים יוני עד ספטמבר [ובמיוחד ביולי-אוגוסט] יורדים גשמים חזקים בכל רחבי הודו – גשמי מונסון. בעונה זו יש לחות גבוהה מאוד והגשמים גורמים לעיתים קרובות להצפות וסגירת כבישים. צפו למשהו שאנחנו בכלל לא מכירים מהארץ [לא כמויות הגשם ולא רמת הלחות באוויר, ששניהם די מטורפים].
למרות שמומלץ יותר לשהות בתקופה זו בהרי ההימלאיה אשר בצפון הודו, גשמי המונסון יורדים גם שם. לכן חשוב לצפות גם בצפון לפעמים לאי נוחות ולהתכונן לתופעות נפוצות בהודו כמו מפולות בוץ וסגירת כבישים.
• אזורי ההימלאיה הצפונית – אזור לה ולדאק ועמקי הימאצל פראדש כמו ספיטי לדוגמה הם אזורים יוצאי דופן מכיוון שאין בהם גשמי מונסון כלל. כאן הרי ההימלאיה גבוהים וקפואים כמו בטיבט, ויולי-אוגוסט הוא הזמן המושלם [והיחיד] לטייל.
אוקטובר הוא חודש מעבר מהחום הרציני שיש בהודו לקרירות נעימה. באוקטובר כבר מתחיל להיות קר ברחבי הימצאל פראדש והסביבה, אם כי עדיין סביר למי שאוהב את זה.
• בצפון – עדיף להסתובב בצפון במקומות הנמוכים [מישורי הצפון] כמו רישיקש או לטייל ברגאסטן.
• בדרום ובמרכז הודו – כבר נעים ונוח לטייל בכל האיזורים.
• לא בכל מקום יש אינטרנט. אפשר לטייל עם סים, ואפשר גם להתנתק ולהסתמך על הwifi שיש במקומות. רבים ממליצים על הניתוק.
• שירותים! הודו נמצאת במעבר לשירותים מערביים, אבל עדיין תוכלו למצוא בלא מעט מקומות שירותי-בור. לא נהוג לשים נייר טואלט בשירותים ציבוריים, ולכן מומלץ להסתובב תמיד עם גליל בתיק.
• צפיפות וריח – הודו היא מדינה של יותר ממיליארד בני אדם, והצפיפות ניכרת בכל מקום. ריחם הענוג של מיטב תבליני המטבח ההודי נפלט מגופם של המקומיים, וזה בהחלט משהו שיש להתרגל אליו. כדאי לשמור על החפצים היקרים לכם קרובים לכם, בעיקר בנסיעות.
אחד הדברים המפחידים כשטסים להודו זה ההתמודדות עם כאבי בטן. הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להימנע ממחלות:
• מומלץ לקנות תמיד ג'ל לחיטוא ידיים – אפשר למצוא את זה בכל חנות פארמה שבהודו, וכמובן להשתמש לפני כל ארוחה.
• הימנעו מלאכול ירקות ופירות טריים במקומות שאתם לא סומכים עליהם.
• הרבו לעשות יוגה ומדיטציה, נפש בריאה מקרינה על גוף בריא.
• ניתן לקנות שמן זרעי אשכוליות מהארץ. הבקבוק עולה כ100 שקלים. מוהלים מספר טיפות במים (לפי ההוראות המופיעות על הבקבוק) ושותים, לא לדאוג – אין לו טעם חזק בכלל. השמן עוזר לחיזוק מערכת העיכול, וכדאי להתחיל לשתות את זה לפחות חודש לפני הטיול, ולהתמיד תוך כדי הטיול.
• אל תהססו ללכת לרופא! עשיתם ביטוח בדיוק בגלל זה, אם המצב רע, לכו למרפאה.
• מומלץ להתעדכן במועדי חגים ההודים, יש המון כאלה, וכשיש כאלה זה גורם לפקקים, משבש את התחבורה ומייקר את הלינה.
• כשסוגרים מלון בהודו (בעיקר דרך גורמים רשמיים) יהיה עליכם לשלם מיסי לינה. כדאי לברר זאת לפני, כדי לא לקבל הפתעה בחשבון.
• יש הודים שישמחו לעקוץ אתכם בתור תיירים. אל תהססו להתמקח על מחירים. אל תיכנעו, יש להם המון סבלנות והם ישמחו להידבק אליכם.
• אחד העוקצים המפורסמים שיש הוא כשתרצו להגיע למיין בזאר, השכונה המרכזית שבניו דלהי, יאמרו לכם שהמיין בזאר סגור. אל תאמינו לזה, זה טריק מוכר, ופנו לנהג מונית אחר. בכלל, ההמלצה שלנו – השתמשו באובר, כך תוכלו להיות בטוחים שהמחיר שאתם משלמים הוגן.
שאלה חשובה ביותר שכולם כמובן שואלים, היא – כמה עולה טיול בהודו? ננסה לתת כאן תשובה מדויקת שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בתוכה.
רבים נוטים לחשוב שכמה שעלה לאחרים, זה גם מה שיעלה להם – וזו טעות. צריך להבין שכל אחד בוחר את הדרך שלו לטייל, ייתכנו הבדלים משמעותיים בין אנשים.
הכי נוח לחשב את תקציב הטיול לפי חודשים. בטיול תרמילאים, חודש בהודו עולה לרוב האנשים בין 500 דולר ל-1000 דולר בחודש. בשקלים, זה בין 2000 ל-4000. ישנם גם כאלה [אך הם נדירים מאוד], שמטיילים בפחות מ-500 דולר הוצאות חודשיות.
תלוי כמה אתם בעניין לחיות בטוב ובנוחות או שאתם בעניין להיות חסכנים ולגרום לכך שהטיול שלכם יהיה יותר ארוך.
המשמעות היא שחיים בזול, לוקחים חדרים כמה שיותר בזול או בקבוצה של כמה אנשים. לא מתפנקים' מדי על דברים [למשל נסיעות במוניות או במחלקות יקרות ברכבת, או אטרקציות וקורסים, או קניות למיניהן].
גם באוכל, אם אוכלים במסעדות או דוכני רחוב של הודים, העלות היא משמעותית זולה יותר ממסעדות של תיירים. ולכן בתחום האוכל ניתן לחסוך הרבה בהתאם למה שאוכלים יום יום.
בנוסף, חלק מהאנשים שחיים בתקציב נמוך, נוטים להישאר זמן רב במקום, ולכן העלות עבורם על תחבורה היא נמוכה. אם מישהו יגיד לכם שב-500$ אתם תחיו 'כמו מלכים' – חשוב להבין שלא בשביל כולם זה יספיק לרמה טובה.
בדרום הודו בכללי, יותר יקר מצפון הודו. בשיא העונה' במיוחד, ההבדל בין צפון לדרום מורגש ומשמעותי. בדרום, תקציב של כ-800 דולר בחודש נדרש גם עבור המטייל הממוצע [ולא זה שיותר מתפנק על נוחות].
הסיבה לתקציב זה היא בעיקר עלות הלינה וגם עלות האוכל במסעדות לתיירים. מקומות כמו למשל גואה או האמפי – הם מקומות מאוד-מאוד תיירותיים והם נהיים מפוצצים בעונה.
בהתאם יש המון עסקים ושירותים לטובת התייר אך המחירים לא זולים. אם בצפון ניתן למצוא גסטהאוס ממש סבבה ולפעמים אפילו מעלף, במחיר של 300-400 רופי – אז במקומות התיירותיים בדרום זה לא יקרה. תתכוננו לשלם לפעמים אפילו כפול.
100 רופי = 6 שקלים. באותו אופן, 1000 רופי = 60 שקלים. אם נחלק לחצי, אז 50 רופי = 3 שקלים. 500 רופי = 30 שקלים. רק לזכור את הדברים האלה יהפוך כל חישוב לזריז במיוחד.
למשל אם אמרנו שכל 100 רופי שווה 6 שח ואתם קונים חולצה ב-200 רופי, אתה יודעים מיד [6 כפול 2] עולה לכם 12 ש'ח. הגסטהוס עולה 400 רופי? אז 4 כפול 6 = 24 ש'ח. ואם צאי ברחוב עולה 10 רופי אז בשיטה של 100 ל-6 מיד ברור שהצאי עולה 60 אגורות.
ישנם כאלה שמעבירים שנה בהודו מבלי לטוס בכלל טיסות פנים וישנם כאלה שמשתמשים בהן ואפילו הרבה.
מכיוון שהמדינה ענקית, ולא לכולם תמיד מתאים לנסוע 30 שעות ברכבת או שלושה ימים באוטובוסים ליעד הבא אז טיסות זה משהו שרלוונטי גם לתרמילאים.
טיסות פנים עולות בדרך כלל החל מ-50 דולר ומגיעות למעל 100 דולר ליעדים מסוימים. אם נצא מנקודת הנחה שהתרמילאי הממוצע לא משתמש ביותר מטיסת פנים אחת או שתיים במהלך טיול של כמה חודשים אז התוספת של זה לסהכ תקציב הטיול היא די שולית.
• שיחות – עלויות שקשורות לפלאפון לרוב לא גבוהות אם משתמשים בסים הודי. לכן לא ממש התייחסנו אליהם בחישוב התקציב ואפשר להניח שהן כלולות בו.
• סיגריות – זה לא זול אפילו בהודו אך עדיין יותר זול מאשר בארץ, בטח אם מעשנים את הסיגריות המקומיות.
אם אתם מעשנים יחסית כבדים זה כמובן ישתקף בתקציב.
• לגבי סמים – כנל – מי שצורך הרבה זה משפיע על התקציב [ויש כאלה שאומרים שמשפיע בהרבה].
לקניות כן התייחסנו בסעיף של העלות החודשית הכללית, ואמרנו שב-800 עד 1000 דולר בחודש בהחלט אפשר להכניס גם קניות [בגדים, תכשיטים, מתנות וכו] בכמות כיפית סבירה.
גם בתקציב חודשי נמוך יותר בטח ייכנס משהו.
מי שקונה כמויות [וזה דבר שדי משתלם וגם כיף לעשות בהודו] ושולח הביתה עוד ועוד חבילות… נו, ברור שזה מייקר את הנסיעה :]
בטיול בהודו יש לקחת בחשבון, שהודו היא אחת המדינות הגדולות בשטחן בעולם. בשביל מי שרגיל לחיות בישראל [הקטנה], זה כמעט בלתי אפשרי לתפוס עד כמה המרחקים בין יעדים בהודו עצומים.
הקושי והאורך של הנסיעות שתחוו יהיו בהתאם ושווה להבין ולהיערך לזה מראש כאשר חושבים על מסלול הטיול. לעבור בין יעדים כל יומיים שלושה, פחות מתאים להודו, שלא לומר – ממש לא מתאים. בחלק מהמקרים רק הנסיעה עצמה בין היעדים – תיקח יומיים:]
בהודו, לעומת מדינות מערביות, נסיעה ברכב או אוטובוס – לוקחת הרבה יותר זמן ממה שהייתם מעריכים. הכבישים נעים בין סבירים לבין בלתי אפשריים מבחינת המצב הפיזי שלהם ועומס התחבורה.
בכביש בין-עירוני מהיר ורחב, נסיעה במרחק של 200 קילומטר לוקחת לפחות 4 שעות ברכב טוב [בארץ זה היה לוקח גג שעתיים]. 200 הקילומטר שמפרידים בין דלהי לרישיקש – לוקחים 6 שעות באוטובוס!
כמובן שגם העומס בתוך הערים השונות הוא גדול, ולהזדחל בפקקים [בין ריקשות, פרות ושאר ירקות] זה לגמרי עניין שבשגרה.
אז……היכונו לנסיעות. רבות. מעייפות. מצחיקות. קשות. ומרתקות. מכל מיני סוגים. זה חלק בלתי נפרד של החוויה בהודו. ואחרי כמה זמן בהודו גם אתם תגידו: אה, זה רק 12 שעות ברכבת? בקטנה!
רכבים רגילים שמסיעים אתכם, ממש כמו בכל מדינה אחרת, נפוצות בהודו וגם תרמילאים עושים בהן שימוש.
בין היתר: בהגעה ונסיעה לשדה-התעופה, לעיתים בהגעה אל או מ- תחנת הרכבת, וגם כפתרון שחוסך זמן ומאמץ כאשר רוצים לעבור בין אזורים מרוחקים. במקרה כזה מתארגנים בדרכ קבוצה של אנשים שחולקים ביחד את עלות המונית, ונוסעים בה נסיעה ארוכה של מספר שעות ואפילו 12 שעות, ישירות מיעד ליעד.
מחיר של מונית בהודו נמוך בטירוף לעומת הארץ כך שכלכלית הרבה פעמים זו עסקה טובה – ומשפרת מאוד את הנוחות של הנסיעה.
הרבה פעמים בהודו, גיפים הם למעשה מוניות. זה כך בעיקר באזורים ההרריים הגבוהים, שהג'יפים יותר מותאמים לכבישים שלהם מאשר רכבים רגילים.
לשכור ג'יפ לנסיעה משותפת בין יעד ליעד, היא אפשרות טובה כמו שציינו בסעיף 'מוניות', ואם תטיילו הרבה בהרי ההימלאיה אז סביר שמתישהו תשתמשו בה.
ג'יפים נמצאים בשימוש גם בטיולים 'מאורגנים' או סתם טיולי יום, בהם חבורה נוסעת עם מדריך לראות מקומות/נופים.
אמרנו הודו, אמרנו ריקשות. איך אפשר בלי? מדובר בכלי תחבורה חמוד בעל 3 גלגלים, משהו באמצע בין אופנוע למכונית, שיש לו גגון אך מכל בחינה אחרת הוא חשוף למזג האוויר. הנהג יושב מקדימה ומאחור יכול להידחס כל מספר של אנשים.
ריקשות תמצאו כמעט בכל חור בהודו – גם בערים גדולות וגם בכפרים. בעיניי רבים זוהי הצורה הנחמדה ביותר לנסוע והיא בהחלט מספקת חוויה גם של תרבות אחרת וגם חוויה ישירה של המראות, הקולות, והריחות שנמצאים מסביבכם.
ריקשות זולות יותר ממוניות, כלומר על אותו מרחק נסיעה תשלמו פחות בריקשה מאשר במונית רגילה. לנסיעות ארוכות בין יעדים רחוקים – אין טעם להשתמש בריקשה, היא איטית מדי ולא מספיק נוחה.
עוד יותר זולה מריקשה רגילה. בגדול מדובר בבחור צעיר, או גבר, ולא פעם בגבר ממש זקן, שמדווש, ומאחוריו מושב שמתאים ל-2-3 אנשים. שימושי בערים, במיוחד כשיש פקקים ועומס תנועה, או בסמטאות צרות שלריקשות הקטנות האלה יותר קל לעבור בהן. וזה כמובן גם חווייתי.
שימו לב זו צורת תחבורה איטית, אז אל תבנו על זה אם אתם ממהרים. הנהגים עובדים פיזית קשה מאוד והתשלום על הנסיעה נמוך ביותר, אז בבקשה – במיוחד אם מדובר באדם זקן – תפרגנו להם.
לאוטובוסים הודים רגילים, שאינם ייעודיים לתיירים, קוראים LOCAL BUS – כלומר אוטובוס מקומי', או בקיצור בשפת התרמילאים: 'לוקאל'.
אוטובוסים אלה מסיעים הודים על דרך קבע ואתם, התיירים, תהיו רק נספחים ואורחים שם.
לרוב האוטובוס יהיה לא נוח פיזית, ובטח שלא ממוזג, וישנם לא מעט דיווחים מבנות על הצקות מגברים הודים בלוקאלים. עם זאת, זו יכולה להיות גם חוויה אותנטית, מעניינת ומשעשעת, מבחינת ההרפתקאות שתעברו בדרך. כמו כן – ליעדים וכפרים מסוימים, במיוחד מה שקצת חורג מה'שביל', זוהי הדרך להגיע.
אין דבר כזה הודו בלי הרכבות ההודית ואין דבר כזה לטייל בהודו בלי לחוות את החוויה הזו. לנסוע ברכבת, לפעמים גם בנסיעות ארוכות בטירוף, עם אנשים מצחיקים/ מעצבנים אתכם בקרון ועם ואין סוף דמויות שעולות ויורדות מהרכבת ורוצות למכור לכם צאי, בוטנים, מלפפונים, גוייאבות, סמוסה וקולה.
שלא לדבר על כך שרכבות הן בסך הכל דרך תחבורה מאוד יעילה וגם זולה! בכל מקרה, אם בישראל הנסיעה הארוכה ביותר שתוכלו לעשות ברכבת נמשכת 3-4 שעות, אז בהודו יש גם 30, 40 [וגם יותר].
• איחורי רכבות – אמנם יש בהודו רשת רכבות עם פריסה מעולה [הלוואי עלינו:-], אבל רוב הרכבות נוסעות לאט יחסית ו/או עוצרות המון במהלך הדרך [לא תמיד בתחנה]. איחורים הם דבר נפוץ ומקובל, במיוחד בנסיעות ארוכות – כי מה זה באמת משנה אם הגעתם אחרי 27 או 35 שעות? להודים לא נראה שזה מזיז:].
מרבית הקרונות ברכבת הם קרונות שינה, כלומר כל נוסע מקבל מיטה. כל היתר תלוי במחלקה בה אתם נמצאים וההבדלים הם משמעותיים מאוד.
במחלקה הזולה ביותר [סליפר] תמצאו עצמכם נדחסים יחד עם המון הודים בני מעמד פשוט, בלי מזגן, בלי מצעים או שירות כלשהו. החוויה הפיזית תהיה כנראה לא פשוטה אבל החוויה התרבותית והאנושית זה סיפור אחר.
בנוסף למחלקות היקרות יותר שיתוארו בסעיף הבא, ישנן מחלקות עוד יותר זולות: GENERAL CLASS היא מחלקה בה המושבים אינם מסומנים כלל ותצטרכו להסתדר עם ההודים שיעלו אתכם ועם מה שיש מבחינת תנאים ומקום ?. לא מומלץ, אלא אם כן זו נסיעה קצרה של כמה שעות ו/או אין לכם ברירה [צריך להיות קשוחים למדי]. בנוסף ישנם קרונות עם מושבי ישיבה בלבד [ולא מיטות], דבר שרלוונטי גם כן רק לנסיעות קצרות.
אתם הולכים לסוכן – משרד נסיעות, והוא עושה עבורכם את העבודה, זוהי הדרך למי שלא רוצה להתאמץ ולברר לבד בתחנות הרכבת, או להפעיל לבד אפליקציות [סהכ רשת הרכבות ההודית מורכבת בערך פי 200 מזו של ישראל – זה דורש השקעה].
סוכן יכול [בדרכים שלו] בדרך כלל להשיג כרטיסים לעוד כמה ימים או אפילו ליום למחרת. קחו בחשבון שהם גובים על זה עמלה. תבררו מה המחיר האמיתי של הכרטיס לעומת מה שגובים מכם, אם בא לכם להתעסק בזה, ואם לא פשוט תשלמו מה שמבקשים:].
בכל מקרה תוודאו היטב לאיזה קרון/ מחלקה אתם קונים כרטיס, ושלא יעבדו עליכם בנושא הזה!
בהודו יש אפשרות לקנות כרטיס [במחיר רגיל], גם כאשר הרכבת כבר מלאה ואז אתם נמצאים ברשימת המתנה – waiting list.
שימו לב!! אם יש לכם אפשרות להיכנס למקום גבוה ברשימה הזו, בטווח ה-10-15 זה טוב [מעבר לזה לא ניסינו:], אז הסיכוי שיתפנה לכם מקום וכן תעלו על הרכבת שרציתם הוא גבוה ביותר, בתכלס כמעט מובטח.
אם יש לכם מקום למספר 73 ברשימת ההמתנה, אל תבנו על זה אבל מניסיון של רבים, המקומות הגבוהים ברשימת ההמתנה הופכים במציאות למקומות שיהיו פנויים עבורכם. שיטה זו יעילה במיוחד למי שמשתמש באפליקציה בנייד, כי אפשר ממש לעקוב און-ליין ולראות מתי עברתם מרשימת המתנה' לכך שכירטסו לכם את הכרטיס ויש לכם מושב שמור, עם מספר והכל. [לרוב זה קורה רק כמה שעות לפני הרכבת – וכמובן, אתם צריכים את המספר הזה כדי לדעת לאיזה קרון לעלות ואיפה לשבת].
ברכבת מוכרים שני סוגי מזון – האחד מגיע מכל מיני רוכלים פרטיים שעולים על הרכבת בתחנות השונות. השני הוא מזון ששירות הרכבת בעצמו מספק [ישנו קרון מטבח בכל רכבת].
החברה שעולים לרכבת ימכרו בעיקר חטיפים מסוגים שונים [חטיפים ארוזים, פירות, פיצוחים ולפעמים גם 'אוכל מהיר' מטוגן] ואילו שירות הרכבת מספק ארוחות מלאות, ארוחת בוקר וארוחת ערב גדולות, ארוזות בחמגשית. בין לבין יעברו אנשי צוות של הרכבת וימכרו גם דברים כמו כוס מרק ותה. למרבה הצער רוב האוכל שמייצרים במטבח של הרכבת אינו טעים במיוחד, ויש כאלה שאפילו לא נוגעים בו.
אתם תראו שרוב ההודים ובטח אם מדובר במשפחה, מגיעים לרכבת עם אוכל ארוז 'ופותחים שולחן' ומעבירים את הנסיעה. בתכלס, אם חשוב לכם לאכול טוב, כדאי להביא אתכם אוכל: סנדויצ'ים טעימים, קרקרים למיניהם ואתם יכולים [כמו ההודים] גם לקנות ארוחות מבושלות ממסעדה שטעים בה – ולהביא לכם אותן ארוזות בתיק.
גם אם לא תביאו אתכם כלום מראש – בהחלט לא תרעבו על הרכבת ובטוח תסתדרו עם מה שיש :]
ויזה של תייר ניתן להוציא מהארץ, וזה מה שרוב המטיילים עושים. [לגבי הוצאה במדינות אחרות – ראו בהמשך]. תוקף הויזה הזאת היא חצי שנה [שישה חודשים], שמתחילים להיספר החל מהרגע בו הנפיקו לכם את הויזה. כלומר, אם הוצאתם ויזה וטסתם להודו רק חודשיים אחר-כך – נשארו לכם רק ארבעה חודשים. לכן, כדאי להוציא את הויזה קרוב למועד הטיסה.
את הויזה אתם יכולים להנפיק או דרך כל סוכנות נסיעות, או ישירות דרך משרד בשם ש.מ.אשרות שעובד ישירות מול הקונסוליה ההודית, והטיפול שלהם קצת יותר זול, וגם קצת יותר מהיר [אך תהיו חייבים להגיע למשרדים שלהם ולשלם במזומן]. טווח המחירים הוא בין 250-400 ₪.
• שימו לב – אם אתם מתחילים את הטיול במזרח במדינות אחרות ורק לאחר מכן מגיעים להודו, קחו בחשבון שמרגע שהוצאתם את הויזה בארץ השעון מתחיל לטקטק, כלומר היא תקפה לחצי שנה מרגע ההוצאה שלה ולא מרגע הכניסה להודו! ייתכן וכדאי יהיה לכם להוציא ויזה להודו בזמן הטיול ולא מהארץ.
ישנם די הרבה אתרים שדרכם אפשר למלא בקשה לויזה אלקטרונית, שחלקם לוקחים לכם סתם יותר כסף ומנסים לרמות. שימו לב שאתם עושים את הויזה באתר אמין והוגן.
אנחנו מאוד אוהבים את האתר הזה: https://visa2india.co.il/?ref=shanti
כל הטופס בעברית, מותאם למובייל, ניתן להעלות כל סוג תמונה, יש שירות לקוחות, ותמיד יש למי לפנות לעזרה. האתר הרשמי של הודו כולל סעיפים רבים, האתר לא נוח במובייל ויש צורך להמיר את קבצי התמונה כדי להגיש בקשה ולכן לא מומלץ על ידינו בכלל.
כמובן, שמכיוון שמדובר בויזה שאתם מנפיקים באינטרנט, אתם יכולים להוציא אותה מכל מקום בו אתם נמצאים בעולם.