רכבים רגילים שמסיעים אתכם, ממש כמו בכל מדינה אחרת, נפוצות בהודו וגם תרמילאים עושים בהן שימוש.

בין היתר: בהגעה ונסיעה לשדה-התעופה, לעיתים בהגעה אל או מ- תחנת הרכבת, וגם כפתרון שחוסך זמן ומאמץ כאשר רוצים לעבור בין אזורים מרוחקים. במקרה כזה מתארגנים בדרכ קבוצה של אנשים שחולקים ביחד את עלות המונית, ונוסעים בה נסיעה ארוכה של מספר שעות ואפילו 12 שעות, ישירות מיעד ליעד.

מחיר של מונית בהודו נמוך בטירוף לעומת הארץ כך שכלכלית הרבה פעמים זו עסקה טובה – ומשפרת מאוד את הנוחות של הנסיעה.

הרבה פעמים בהודו, גיפים הם למעשה מוניות. זה כך בעיקר באזורים ההרריים הגבוהים, שהג'יפים יותר מותאמים לכבישים שלהם מאשר רכבים רגילים.

לשכור ג'יפ לנסיעה משותפת בין יעד ליעד, היא אפשרות טובה כמו שציינו בסעיף 'מוניות', ואם תטיילו הרבה בהרי ההימלאיה אז סביר שמתישהו תשתמשו בה.

ג'יפים נמצאים בשימוש גם בטיולים 'מאורגנים' או סתם טיולי יום, בהם חבורה נוסעת עם מדריך לראות מקומות/נופים.

אמרנו הודו, אמרנו ריקשות. איך אפשר בלי? מדובר בכלי תחבורה חמוד בעל 3 גלגלים, משהו באמצע בין אופנוע למכונית, שיש לו גגון אך מכל בחינה אחרת הוא חשוף למזג האוויר. הנהג יושב מקדימה ומאחור יכול להידחס כל מספר של אנשים.

ריקשות תמצאו כמעט בכל חור בהודו – גם בערים גדולות וגם בכפרים. בעיניי רבים זוהי הצורה הנחמדה ביותר לנסוע והיא בהחלט מספקת חוויה גם של תרבות אחרת וגם חוויה ישירה של המראות, הקולות, והריחות שנמצאים מסביבכם.

ריקשות זולות יותר ממוניות, כלומר על אותו מרחק נסיעה תשלמו פחות בריקשה מאשר במונית רגילה. לנסיעות ארוכות בין יעדים רחוקים – אין טעם להשתמש בריקשה, היא איטית מדי ולא מספיק נוחה.

עוד יותר זולה מריקשה רגילה. בגדול מדובר בבחור צעיר, או גבר, ולא פעם בגבר ממש זקן, שמדווש, ומאחוריו מושב שמתאים ל-2-3 אנשים. שימושי בערים, במיוחד כשיש פקקים ועומס תנועה, או בסמטאות צרות שלריקשות הקטנות האלה יותר קל לעבור בהן. וזה כמובן גם חווייתי.

שימו לב זו צורת תחבורה איטית, אז אל תבנו על זה אם אתם ממהרים. הנהגים עובדים פיזית קשה מאוד והתשלום על הנסיעה נמוך ביותר, אז בבקשה – במיוחד אם מדובר באדם זקן – תפרגנו להם.

לאוטובוסים הודים רגילים, שאינם ייעודיים לתיירים, קוראים LOCAL BUS – כלומר אוטובוס מקומי', או בקיצור בשפת התרמילאים: 'לוקאל'.

אוטובוסים אלה מסיעים הודים על דרך קבע ואתם, התיירים, תהיו רק נספחים ואורחים שם.

לרוב האוטובוס יהיה לא נוח פיזית, ובטח שלא ממוזג, וישנם לא מעט דיווחים מבנות על הצקות מגברים הודים בלוקאלים. עם זאת, זו יכולה להיות גם חוויה אותנטית, מעניינת ומשעשעת, מבחינת ההרפתקאות שתעברו בדרך. כמו כן – ליעדים וכפרים מסוימים, במיוחד מה שקצת חורג מה'שביל', זוהי הדרך להגיע.

אין דבר כזה הודו בלי הרכבות ההודית ואין דבר כזה לטייל בהודו בלי לחוות את החוויה הזו. לנסוע ברכבת, לפעמים גם בנסיעות ארוכות בטירוף, עם אנשים מצחיקים/ מעצבנים אתכם בקרון ועם ואין סוף דמויות שעולות ויורדות מהרכבת ורוצות למכור לכם צאי, בוטנים, מלפפונים, גוייאבות, סמוסה וקולה.

שלא לדבר על כך שרכבות הן בסך הכל דרך תחבורה מאוד יעילה וגם זולה! בכל מקרה, אם בישראל הנסיעה הארוכה ביותר שתוכלו לעשות ברכבת נמשכת 3-4 שעות, אז בהודו יש גם 30, 40 [וגם יותר].

• איחורי רכבות – אמנם יש בהודו רשת רכבות עם פריסה מעולה [הלוואי עלינו:-], אבל רוב הרכבות נוסעות לאט יחסית ו/או עוצרות המון במהלך הדרך [לא תמיד בתחנה]. איחורים הם דבר נפוץ ומקובל, במיוחד בנסיעות ארוכות – כי מה זה באמת משנה אם הגעתם אחרי 27 או 35 שעות? להודים לא נראה שזה מזיז:].

מרבית הקרונות ברכבת הם קרונות שינה, כלומר כל נוסע מקבל מיטה. כל היתר תלוי במחלקה בה אתם נמצאים וההבדלים הם משמעותיים מאוד.

במחלקה הזולה ביותר [סליפר] תמצאו עצמכם נדחסים יחד עם המון הודים בני מעמד פשוט, בלי מזגן, בלי מצעים או שירות כלשהו. החוויה הפיזית תהיה כנראה לא פשוטה אבל החוויה התרבותית והאנושית זה סיפור אחר.

בנוסף למחלקות היקרות יותר שיתוארו בסעיף הבא, ישנן מחלקות עוד יותר זולות: GENERAL CLASS היא מחלקה בה המושבים אינם מסומנים כלל ותצטרכו להסתדר עם ההודים שיעלו אתכם ועם מה שיש מבחינת תנאים ומקום ?. לא מומלץ, אלא אם כן זו נסיעה קצרה של כמה שעות ו/או אין לכם ברירה [צריך להיות קשוחים למדי]. בנוסף ישנם קרונות עם מושבי ישיבה בלבד [ולא מיטות], דבר שרלוונטי גם כן רק לנסיעות קצרות.

אתם הולכים לסוכן – משרד נסיעות, והוא עושה עבורכם את העבודה, זוהי הדרך למי שלא רוצה להתאמץ ולברר לבד בתחנות הרכבת, או להפעיל לבד אפליקציות [סהכ רשת הרכבות ההודית מורכבת בערך פי 200 מזו של ישראל – זה דורש השקעה].

סוכן יכול [בדרכים שלו] בדרך כלל להשיג כרטיסים לעוד כמה ימים או אפילו ליום למחרת. קחו בחשבון שהם גובים על זה עמלה. תבררו מה המחיר האמיתי של הכרטיס לעומת מה שגובים מכם, אם בא לכם להתעסק בזה, ואם לא פשוט תשלמו מה שמבקשים:].

בכל מקרה תוודאו היטב לאיזה קרון/ מחלקה אתם קונים כרטיס, ושלא יעבדו עליכם בנושא הזה!

בהודו יש אפשרות לקנות כרטיס [במחיר רגיל], גם כאשר הרכבת כבר מלאה ואז אתם נמצאים ברשימת המתנה – waiting list.

שימו לב!! אם יש לכם אפשרות להיכנס למקום גבוה ברשימה הזו, בטווח ה-10-15 זה טוב [מעבר לזה לא ניסינו:], אז הסיכוי שיתפנה לכם מקום וכן תעלו על הרכבת שרציתם הוא גבוה ביותר, בתכלס כמעט מובטח.

אם יש לכם מקום למספר 73 ברשימת ההמתנה, אל תבנו על זה אבל מניסיון של רבים, המקומות הגבוהים ברשימת ההמתנה הופכים במציאות למקומות שיהיו פנויים עבורכם. שיטה זו יעילה במיוחד למי שמשתמש באפליקציה בנייד, כי אפשר ממש לעקוב און-ליין ולראות מתי עברתם מרשימת המתנה' לכך שכירטסו לכם את הכרטיס ויש לכם מושב שמור, עם מספר והכל. [לרוב זה קורה רק כמה שעות לפני הרכבת – וכמובן, אתם צריכים את המספר הזה כדי לדעת לאיזה קרון לעלות ואיפה לשבת].

ברכבת מוכרים שני סוגי מזון – האחד מגיע מכל מיני רוכלים פרטיים שעולים על הרכבת בתחנות השונות. השני הוא מזון ששירות הרכבת בעצמו מספק [ישנו קרון מטבח בכל רכבת].

החברה שעולים לרכבת ימכרו בעיקר חטיפים מסוגים שונים [חטיפים ארוזים, פירות, פיצוחים ולפעמים גם 'אוכל מהיר' מטוגן] ואילו שירות הרכבת מספק ארוחות מלאות, ארוחת בוקר וארוחת ערב גדולות, ארוזות בחמגשית. בין לבין יעברו אנשי צוות של הרכבת וימכרו גם דברים כמו כוס מרק ותה. למרבה הצער רוב האוכל שמייצרים במטבח של הרכבת אינו טעים במיוחד, ויש כאלה שאפילו לא נוגעים בו.

אתם תראו שרוב ההודים ובטח אם מדובר במשפחה, מגיעים לרכבת עם אוכל ארוז 'ופותחים שולחן' ומעבירים את הנסיעה. בתכלס, אם חשוב לכם לאכול טוב, כדאי להביא אתכם אוכל: סנדויצ'ים טעימים, קרקרים למיניהם ואתם יכולים [כמו ההודים] גם לקנות ארוחות מבושלות ממסעדה שטעים בה – ולהביא לכם אותן ארוזות בתיק.

גם אם לא תביאו אתכם כלום מראש – בהחלט לא תרעבו על הרכבת ובטוח תסתדרו עם מה שיש :]